קראו את הפסקה וענו על שתי השאלות שאחריה:
ע״א 8301/98 הדסה אנואר נ.ש.א.פ. בע״מ, בפסקה 6:
״מקום שבו דרך המשא ומתן לא צלחה שוב קם הצורך להגן על אינטרס ההסתמכות של החייב, לפיכך אם ׳ישן׳ התובע על זכויותיו לאחר כישלון המשא ומתן וחולפת תקופת ההתיישנות, קמה תחולה להוראת סעיף 21 לחוק ההתיישנות ורשאי החייב לטעון טענת התיישנות.
ודוק, בית המשפט העליון קבע בפרשת לחאם [5],כאמור, כי ׳פעולה לביצוע פסק-הדין יוצרת חזקה שלפיה עומד הזוכה על ביצוע פסק-הדין…׳,ואולם ׳זוכה שאינו משלים את פעולתו במשך שנים רבות, סותר חזקה זו ומפיץ ריח של ויתור על זכותו לפי פסק-הדין׳(שם, בעמ׳ 632) בקביעה זו של בית המשפט העליון טמונה בהכרח ההנחה כי ׳פעולה כל שהיא׳ לביצוע פסק-הדין איננה רק הפעולה האחרונה , המשלימה, לביצוע פסק-הדין (לאמור, פתיחת הליכי הוצאה לפועל) ,כי אם גם פעולות קודמות לכך״.
בהינתן כי פסק הדין שצוטט עוסק בביצוע פסק דין של פינוי מקרקעין, מהו המשפט הנכון שעולה מהדברים האמורים בו?
