קראו את הקטע שלהלן והשיבו לשאלות 2-5:
נשיאת בית המשפט העליון, השופטת בייניש, בבג”צ 10203/03: אף אני כחברתי השופטת נאור סבורה שהאיסור על שידור פרסומות בנושאים פוליטיים, הקבוע בסעיף 7(2) לכללי רשות השיעור (תשדירי פרסומת והודעות ברדיו), התשנ”ג-1993 (להלן: כללי רשות השידור) וכן בסעיף 5 לכללי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (אתיקה בפרסומת בשידורי הרדיו), התשנ”ט-1999 ובסעיף 11 לכללי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (אתיקה בפרסומת בטלוויזיה), התשנ”ד-1994 (להלן ביחד: כללי הרשות השנייה), פוגע בחופש הביטוי הפוליטי המהווה חלק מהזכות החוקתית לכבוד האדם. עוד מסכימה אני כי על הפגישה האמורה להיבחן במשקפיה של פיסקת ההגבלה. בהתאם לתנאי הראשון של פיסקת ההגבלה, על הפגישה להיעשות “…בחוק…או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו”. לשיטתה של השופטת נאור, תנאי זה התקיים בנסיבות העניין שלפנינו, מטעמים שפורטו בחוות-דעתה. בעניין זה, דעתי שונה מדעת חברתי. לגישתי, בדומה לכל תנאיה המהותיים של פיסקת ההגבלה, יש לפרש את הדרישה ל”הסמכה מפורשת” בחוק בהתאם למכלול נסיבות העניין ובהן טיב הזכות הנפגעת, הטעמים המונחים בסיבה ועוצמת הפגיעה בה. בהתחשב בכך שהאיסור על תשדירי פרסומת בנושאים פוליטיים הינו איסור מוחלט הפוגע באופן משמעותי, ואף רציני, בחופש הביטוי הפוליטי הזוכה למעמד מרכזי בשיטתנו המשפטית, דעתי היא כי אין בסעיפי ההסמכה הכלליים הקבועים בחקיקה הקיימת, משום “הסמכה מפורשת” בחוק לקביעת איסור כאמור בחקיקת-משנה. בהתחשב בכך, לשיטתי, הכללים הנדונים בעתידה שלפנינו הותקנו ללא הסמכה מתאימה בחוק, ומטעם זה דין העתירה להתקבל. בהקשר זה ראוי להדגיש כי אין בקבלת העתירה בשל הפגם האמור משום הבעת עמדה בשאלה האם איסור מוחלט על שידור פרסומות פוליטיות הינו ראוי ומידתי. לגישתי, שאלת התכלית הראויה והמידתיות אינה מתעוררת בנסיבות העניין שלפנינו, וזאת כאמור בשל אי מילוי התנאי שעניינו “הסמכה מפורשת” בחוק לפגיעה בזכות הנדונה.
2. הנשיאה בייניש קובעת כי “חופש הביטוי הפוליטי המהווה חלק מהזכות החוקתית לכבוד האדם”.
מכאן נובע כי:
